המוזה של אוגוסט מון

אריאן ריינר

שיחה על משפחה, ריפוי וביטוי יצירתי

הכירו את אריאן ריינר (33) – ציירת, קרמיקאית, משוררת ואמא, שחייה הם שילוב עשיר של תרבויות ויצירתיות. היא נולדה בקולומביה, חיה במיאמי, שיקגו וניו יורק, וכיום מתגוררת בשכונת נווה צדק בתל אביב.

הבית שלה הוא מרחב מזמין, מלא חמימות, עיצוב עכשווי ואנרגיה משפחתית. החללים המוארים והפתוחים יוצרים תחושה של חיות, חיבור ושייכות. כאן היא מגדלת יחד עם בעלה אריק (34) ושלושת ילדיהם – סופי (6), סלומון "סאלו" (5) וג'ק (9 חודשים) – בית שבו אמנות, אהבה ותחושת יחד עמוקה נוכחות בכל רגע של היומיום.

בשיחה הזו אנחנו מדברות על האופן שבו המסע הרב-תרבותי של אריאן והחוויה האימהית שלה נטמעים ביצירה שלה, העוסקת בנשיות, בריאה, אובדן והתחדשות. כחברה אישית שלה, אני נרגשת להזמין אתכם להציץ לעולם שבו אימהות ויצירתיות משתלבות בצורה מעוררת השראה.

המסע שלך כאמא וכאמנית שזורים זה בזה. איך זה עיצב את הזהות היצירתית שלך?

להפוך לאמא שינה לחלוטין את הדרך שבה אני מבינה חיים ויצירה. עבורי, אימהות קשורה באופן עמוק למעשה היצירה – מהרגע שבו חיים מתחילים להיווצר, דרך הלידה, ההנקה וההורות עצמה. אנחנו כל הזמן בוראות משהו.

למדתי שכל דבר שאנחנו עושות צריך להיות שזור באהבה, ושאנרגיה היא הכול. במובן מסוים, עם כל ילד שנולד, גם אני נולדתי מחדש. בכל פעם התעורר לחיים חלק אחר בי. כאמנית, החופש ליצור ולהמציא את עצמי מחדש, בלי פחד ובלי שיפוטיות, הוא מה שמאפשר לי באמת ליצור.

יחד עם זאת, קשה לי לדבר על חיים ואימהות בלי להתייחס גם למוות. אבי נפטר זמן קצר לפני שהפכתי לאמא. סופי וסאלו נקראים על שמו, והפרידה ממי שהייתי בעבר, לצד ההתמודדות עם עצם קיומו של המוות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע שלי כאמא וכאמנית. הדואליות שבין חיים לבריאה, מוות ולידה מחדש, נוכחת תמיד גם בחיי וגם ביצירה שלי.

חוויות הלידה שלך היו משמעותיות מאוד. תוכלי לספר עליהן?

כשהייתי בהיריון הראשון עם סופי, התחלתי ללמוד לעומק על לידה. היה לי חזון ברור של לידה טבעית, ללא התערבויות רפואיות, ולשמחתי הצלחתי להגשים אותו.

הלידה של סאלו חיזקה עוד יותר את האמונה הזאת, והוא היה הילד הראשון שלי שנולד בבית. גם ג'ק נולד בבית – הפעם בתל אביב, בדיוק ביום הולדתו של אבי המנוח. זו הייתה חוויה כמעט לא מציאותית, עוצמתית ומיסטית.

הנקתי את כל ילדיי במשך תקופות ארוכות, מתוך אמונה עמוקה בכוחה של הטבעיות ובחוכמה של הגוף שלנו.

 

במה מתמקדת היצירה שלך כיום?

העבודה שלי עוסקת בגוף הנשי, בתנועה ובמפגש בין אסתטיקה לפונקציונליות.

המעבר לתל אביב הצית מחדש את הרצון שלי לצייר ואף הוביל אותי לגלות את עולם הקרמיקה. אני מתרגלת רישום מודל חי, ורבות מהעבודות שלי הן טבע דומם של דמויות נשיות ופירות הדר – מוטיב שמרגיש מחובר מאוד לאזור הזה.

בעבודות הקרמיקה שלי גוף האישה הופך לכלי קיבול, ולעיתים גם צורת הפרח עצמה משמשת כאובייקט פונקציונלי.

הכתיבה היא ערוץ נוסף של הביטוי האמנותי שלי. דווקא התקופה שלאחר הלידה היא הזמן שבו אני מרגישה הכי יצירתית. מדהים לראות איך השינויים ההורמונליים האלה מתורגמים לשירה.

איך את מעצבת את הבית כך שיעודד יצירתיות אצל כל בני המשפחה?

 

מאחר שעברנו דירה לא מעט פעמים, למדתי עד כמה אנחנו מעצבים את הבית שלנו – ובאותה מידה הבית מעצב אותנו.

ברור לי שאני רוצה בית יפה. אור טבעי ואוויר הם מבחינתי הכרחיים, וכך גם שימוש בחומרים טבעיים. אבל מעל הכול, הבית צריך לתמוך בנו ולדאוג לנו – ולא להפך.

בסלון שלנו אנחנו נותנים עדיפות לנוחות, לחומרים טבעיים, לתנועה ולצורות אורגניות. אני אוהבת למצוא לוחות אבן טבעית שמשמשים כפריטי עיצוב. יש משהו כמעט בלתי נתפס בידיעה שהדוגמאות המרהיבות האלה נוצרו במעמקי האדמה במשך מאות אלפי שנים, והיום הן ניצבות בבית שלנו ומחזיקות פרחים שזה עתה נקטפו. המעגל הזה של החיים תמיד מרגש אותי.

 

ומה לגבי חדרי הילדים?

החדר של סופי וסאלו שובב וניטרלי מבחינה מגדרית, עם טפט של קופים ומגלשת עץ טבעי. הקירות מלאים ביצירות שלהם ובמדבקות שהם אספו, וזה בדיוק מה שהופך את הבית לחי ונושם.

חשוב לי שהבית ירגיש נינוח ונעים. כשחלל מרגיש מושלם מדי, הוא עלול ליצור פחד לטעות – ופחד כזה יכול לחסום יצירתיות.

החדר של ג'ק עוצב בהשראת האסתטיקה של August Moon, ומשלב תחושת קלילות, דמיון ואביביות – בדיוק כפי שמשתקף גם בשמו האמצעי, אביב.

  

אילו דברים בתל אביב מעוררים בך השראה, גם ביצירה וגם בחיי המשפחה?

תל אביב היא עיר יפהפייה. השמש, הים והאופן הלא מתאמץ שבו החיים מתנהלים כאן – כל אלה ממלאים אותי בהשראה.

אחרי החיים בניו יורק, שבה הכול מאוד מוקפד, מסודר וארוז לצריכה, המעבר לתל אביב היה עבורי חוויה משחררת במיוחד.

אני מרגישה כאן חופשייה יותר להיות מי שאני, ליצור בלי פחד, לקבל את חוסר השלמות של החיים ולהתחבר לאנושיות המשותפת שלנו.

אני אוהבת את העובדה שהמשפחה כאן נמצאת בלב החיים עצמם. זו לא רק אידיאולוגיה – זו מציאות יומיומית. אנחנו לא צריכים להיראות מושלמים או להתנהג בצורה מושלמת כל הזמן. הילדים יכולים פשוט להיות ילדים, ואני יכולה פשוט להיות אני.

יש בזה תחושת חופש אמיתית, שמאפשרת צמיחה. אני מרגישה כאן עטופה בתמיכה ומעריכה את העובדה שאני חיה במקום שמעריך תהליך וחוויה יותר מאשר מראית עין או תוצאה.

אילו פעילויות אתם עושים יחד כדי לטפח את היצירתיות של הילדים?

אנחנו רוקדים בבית כל הזמן.

אנחנו גם צוחקים הרבה. לשמחתנו, לכולנו יש חוש הומור די דומה, ולעיתים הדברים הכי יומיומיים מצחיקים אותנו עד דמעות.

אנחנו קוראים וכותבים יחד, בעיקר עם שני הילדים הגדולים. אני משמיעה מוזיקה ספרדית כדי לשמור על החיבור לשורשים הקולומביאניים שלי ולהעביר אותם גם לילדים.

בעלי אוהב לבשל, והוא נהדר בלשתף את הילדים במטבח. סאלו במיוחד נהנה לבשל איתו.

סופי אוהבת לצייר, לצבוע ולכתוב – ממש כמוני.

וג'ק? הוא שותף מושלם לריקודי סלסה או רגאטון – זריז, מלא שמחת חיים ותמיד צוחק.

אפילו רכיבה משפחתית על אופניים ברחבי העיר מעניקה לנו תחושת חופש שמזינה את היצירתיות שבחיים המשותפים שלנו.

אני גם משתדלת מאוד לא להעמיס על הילדים יותר מדי חוגים ופעילויות. אני נותנת להם לבחור בעצמם במה הם רוצים להשתתף, ובשאר הזמן אנחנו פשוט אוהבים לחזור הביתה ולהירגע יחד.

בסופו של דבר, כל הדברים האלה חשובים, אבל יותר מכול, הקסם של המשפחה שלנו נובע מהיכולת לקבל זה את זה בדיוק כפי שאנחנו. אנחנו מתנצלים כשאנחנו טועים, לומדים מהילדים שלנו כל הזמן, משתפים אותם בחיי היומיום שלנו ומקשיבים להם באמת. עבורי, זו פשוט דרך טבעית, כנה ומלאת חופש לחיות.

 

"אני מרגישה כאן עטופה בתמיכה עמוקה, ומוקירה את החיים במקום שמעדיף תהליך וחוויה על פני מראית עין ותוצאות."

 

 

 

קנו את הלוקים: